במאמר זמן מסך דיברתי על איך לצמצם את הזמן היומי שלנו מול מסך הטלפון ולמה זה כלכך חשוב.
במאמר היום אני רוצה לקחת את זה צעד אחד קדימה ולהציע מה אפשר לעשות בזמן היומי שהתפנה לנו עכשיו שאנחנו לא מכורים יותר למסך הטלפון.
המאמר של היום מדריך איך מחליפים זמן מסך בזמן מציאות, ולא מציאות רגילה או משעממת, אלא מציאות מרגשת ונפלאה שכיף לחוות אותה בהרבה יותר מאשר את תחליף המציאות של המסכים.
עדכון שלי לאתגר זמן המסך: הצבתי לעצמי לפני כמה ימים מטרה של פחות משעה זמן מסך ביום. אני כבר יומיים בפחות משעה וזה מרגיש נפלא. היום אני מנסה לשבור שיא של פחות מ 10 דקות כולל שיחות טלפון והודעות ואטסאפ.
ואני יכול להגיד לכם מניסיון את זה...
זה פשוט מדהים...כלכך הרבה זמן פנוי, במיוחד להיות עם עצמי והמחשבות שלי שאני בוחר לחשוב...ולהיות מחובר ללא הסחות דעת לסביבה בעכשיו שלי. זה מרגיש כמו לחזור לשנות ה 80 ו 90 כשהייתי ילד ונער. לפני שהמציאו את הטלפונים הניידים. כשלאף אחד לא היה סמארטפון. המציאות היתה יפה יותר, החיים היו טובים יותר.
אז אני מתבדח עם עצמי, 80-90% פחות זמן מסך עבור החוויה של המציאות הנקיה של שנות ה 80-90. ו10-20% זמן מסך פונקציונאלי, למה שהכרחי ויעיל עבורי.
ואני לא נגד טכנולוגיה...זה מדהים כמה שהסמרטפון משפר לנו את היעילות וחוסך לנו זמן, אך זה בתנאי שאנחנו מנהלים אותו, ולא הוא אותנו.
וכאן האתגר.
ללכת עם סמארטפון בכיס כל היום, זה כמו ללכת עם איזה שקית של ממתקים בכיס...אפילו אם זה ממתקים ברמה ירודה שלא נצרוך אותם באופן מודע, כאלה שנמצאים במדפים בסופר ואנחנו אף פעם לא קונים...אם הממתקים האלה יהיו בכיס שלנו כל היום בכל מקום, ברגעים מסוימים של חוסר מודעות או מצב רוח ירוד, אנחנו נאכל מהממתקים הזולים האלה, פשוט כי הם זמינים בכיס שלנו.
אז הסמרטפון הוא כלי מדהים שמכיל גם אינסוף ממתקי ג׳אנק שאנחנו לא נבחר לצרוך מתוך מודעות נקיה ומצב רוח חיובי, אך זה בכיס שלנו...כל היום...וברגעים מסוימים כשאנחנו משועממים, כשאין לנו כוח להתמודד עם מחשבות שליליות, כשאנחנו עצבניים, כשאנחנו רוצים מנת דופמין מהירה...אנחנו נאכל את ממתקי הג׳אנק האלה בחוסר מודעות.
ובגלל שהטלפון הוא כבר חלק מאיתנו, ואנחנו לוקחים אותו איתנו לכל מקום במשך כל היום, קשה לעשות את ההפרדה הזאת בין שימוש נחוץ ואפקטיבי שמועיל לנו לבין שימוש אימפולסיבי ממכר ומיותר שמזיק לנו.
בגלל זה חשוב לעשות את האתגר שציינתי במאמר זמן מסך.
אם אתם עושים יחד איתי את האתגר הזה בטח שאלתם את עצמכם:
עכשיו שהתפנה לנו יותר זמן להיות במציאות האמיתית ואנחנו יכולים פוטנציאלית לעשות כלכך הרבה דברים...איך מייצרים את החשק והמוטיבציה להתחיל ולעשות?
ובמיוחד שמעבר למה אנחנו עושים חשוב מאוד באיזו הרגשה אנחנו עושים את זה.
האם אנחנו נהנים? האם אנחנו שמחים? האם אנחנו מרגישים שכיף לנו במציאות העכשווית שלנו?
אחת הסיבות העיקריות שאנשים לא מוכנים לצמצם זמן מסך, היא בגלל שהם מפחדים משעמום.
המציאות שלהם ללא מסך מרגישה משעממת, ושעמום מכניס אותם למוד שלילי.
ואנחנו בטח לא רוצים להחליף שליליות אחת בשליליות אחרת.
אם אנחנו מצמצמים זמן מסך, אנחנו רוצים יותר איכות לחיים שלנו, יותר חיבור, יותר הוויה ונוכחות, אחרת למה אנחנו עושים את זה, נכון?
אך לפני שאציע מה עושים אני חייב לציין שעדיף לנו להיות משועממים מאשר דבוקים למסך במשך 8 שעות ביום.
כי שעמום מביא ליצירתיות, אם נשארים משועממים מספיק זמן ולא בורחים להסחות דעת, אנחנו מגלים שבצד השני של השעמום כשעוברים את השעמום, נמצאת יצירתיות גדולה.
אין מה לפחד משעמום, והוא עדיף מאשר לבהות שוב ושוב במסך הטלפון במשך כל היום.
אך לא חייבים להיות משועממים...להיפך! אפשר לצאת לחופשי מהמסכים אל המציאות ולהרגיש יותר נפלא מאשר להיות מול המסך.
במאמר שאלה לאיכות מודעות גבוהה כתבתי:
״באיזו רמה התוכן של המודעות שלנו נמצא כרגע.
תשאלו את עצמכם: